המוקד להגנת הפרט
عر HE wheel chair icon
חיילים לא משקרים: ת"א (י-ם) 8811/04 אבו סנינה נ' מדינת ישראל (פסק דין מיום 9.11.2009)
criticism | 8811/04 | 01.04.2010 | עו"ד יוסי וולפסון

יחידה 202 של הצבא הישראלי היא אחת מן היחידות בעלות המוניטין כיחידה מבצעית משובחת. דבר זה הוא בגדר ידיעה שיפוטית. כך, לפחות, לפי פסק דינה של השופטת מלכה אביב, בבית משפט השלום בירושלים, בעניין אבו סנינה. אודה ואתוודה: לכותב שורות אלו אין לא מושג ולא חצי מושג מהי יחידה 202 או איזה מוניטין יצא לה. ואולי זהו שורש הבעיה.

סילוקה של משפחה שלמה מביתה באישון לילה, כשניתנות לה רק דקות ספורות להתארגנות, נתפס כדבר טבעי ומובן מאליו

לפי ההסכמים היו מצויים בשליטה פלסטינית (איזור H1). כחלק מפעולה זו השתלטו חיילים ישראלים (מאותה יחידה 202, כמתברר), על מתחם של מספר בתים בבעלות משפחתם המורחבת של התובעים. החיילים הגיעו לבתים באישון לילה, פרצו את דלתותיהם, העירו את דייריהם והעיזו אותם אל מחוץ לבתיהם. בתוך כעשר דקות או רבע שעה מרגע הכניסה לבתים נשלפו כל בני המשפחה המורחבת, על קשישיה וטפה, ממיטותיהם, ומצאו עצמם ברחוב החורפי והקר. רק כעבור כעשרה ימים, לאחר שהחיילים יעזבו את הבתים, יוכלו בני המשפחה לחזור הביתה. ובינתיים הפכו החיילים את בית המגורים למוצב. רהיטי הבית הוזזו כדי לחסום את החלונות, נזקים נגרמו. המחלוקת בין הצדדים נגעה להיקף הנזקים ולזכותם של התובעים לפיצוי בגינם. מחלוקת נוספת נסובה סביב טענת בני המשפחה כי נגנבו סכומי כסף גדולים ותכשיטים שהיו מוסתרים בבית.

בית המשפט דחה את טענות התובעים בנוגע לגניבה כנטולות אמינות, ואף הרחיק לכת וקבע שהתובעים רקמו ביניהם קנוניה, לטפול אשמת שווא על החיילים הישראלים, כדי לסחוט כסף מהקופה הציבורית הישראלית.[1]

כדי לבסס מסקנה זו מנתחת השופטת את עדויות התובעים. תובעת אחת לא התלוננה כלל על גניבה. לגבי תובע שני מוצאת השופטת שעדותו היתה עקבית. לגבי תובע שלישי היא מוצאת "בקיעים" מסוימים בעדותו, אולם מציינת כי לא מדובר ב"בקיעים גדולים וברורים". לגבי התובעים האחרים נותנת השופטת משקל מכריע לסתירות לכאורה, כגון נקיבה בסכום של 7,500 ₪ במקום אחד ו-7,800 באחר; ציון משקל הזהב שנגנב כ-150 גרם במקום אחד וכ-170 באחר; עדות במקום אחד, לפיה הכסף שנגנב הוחבא במכנסיים בארון ובמקום אחר שהכסף הוחבא בין בגדים בארון; אזכור של גניבת פריט זה או אחר באחת הפעמים ופסיחה על אותו פריט במקום אחר וכיוצא באלו. "סתירות" מעין אלו הן כמעט בלתי נמנעות בהתחשב בהשפעת הזמן העובר על הזיכרון, בהתחשב בתנאי החקירה והעדות ובהינתן העובדה שמדובר תמיד בעדויות מתווכות: העד מדבר ערבית, ובכל פעם גורם אחר (שוטר, חוקר מצ"ח, עו"ד) רושם את עדותו (באופן מלא או חלקי) בשפה העברית. השופטת מוצאת גם סתירות משמעותיות יותר, אולם רק בעדויותיהם של מיעוט מהעדים, וחלקן בסוגיות משניות. מסתירות אלו היא מסיקה שכל התובעים שקרנים ורקמו יחדיו קנוניה, כשאלו מהם שעדויותיהם עקביות היו פשוט זהירים יותר בביצוע דבר השקר.


בעוד שהעדים הפלסטינים מוצגים כשקרנים, החיילים הישראלים נמצאים ראויים לאמון מלא. זכיתי ויכולתי לעיין בתיק: את עדויותיהם של החיילים הישראלים ניתן לקרוע לגזרים – כה רבות בהן הסתירות המהותיות. האחד אומר שלא נעשה כל שימוש בארונות לחסימת החלונות, ואילו האחרים מעידים שהיה גם היה שימוש שכזה. חלקם מעידים שהשתמשו במקרר לחסימת החלונות (האחד מסביר זאת בכך ש"לא היה לנו מה לשים במקרר, היינו מקבלים מנות קרב"), אבל אחר מעיד שהיתה הוראה שאסור לגעת במקרר. סתירות מצויות גם לגבי השימוש בשירותים, במקלחות ובטלוויזיה. האחד אומר שבשום שלב במהלך עשרת הימים לא הורשו בני הבית להיכנס לקחת דברים, האחר מעיד שדווקא כן. אפילו לגבי שעת ההשתלטות על הבית אין הסכמה בין החיילים, ואחד מהם טוען, בניגוד לחבריו (ולשאר הראיות), שההשתלטות לא נעשתה באישון לילה אלא בשעת צהריים. חלק מהחיילים, לרבות מפקד המחלקה, שהיה עד מפתח, אף לא התייצבו להעיד.


אחד מנימוקיו של בית המשפט לדחות את טענת הגניבה, היא שלא ייתכן שתהיה גניבה בסדר גודל שכזה במסגרת של קבוצת חיילים קטנה, השוהים זה לצד זה בבידוד ובאינטנסיביות במשך עשרה ימים, מבלי שהדבר ייוודע לחיילים האחרים. בית המשפט מניח במשתמע, שאם החיילים שלא גנבו היו יודעים על הגניבה, הם היו מדווחים עליה ואף מעידים עליה בפניו. או במלים אחרות: הם היו מלשינים. באותה מידה ניתן היה לטעון את ההיפך: שהדינמיקה שניתן לצפות לה כשקבוצת חיילים קטנה פועלת בצוותא, בבידוד ובאינטנסיביות, עשויה דווקא למנוע הלשנות. אולם אין צורך בספקולציות לגבי הדינמיקה. אחד החיילים העיד, כי במהלך החיפוש בבית הוא מצא שקית עם תכשיטים זהובים. הוא דיווח על כך למפקדו והחזיר את השקית למקום בו מצא אותה. (בפסק הדין נכתב בטעות, בניגוד לאמור בפרוטוקול, שהחייל מסר את התכשיטים לידי מפקדו.) החייל העיד שהוא לא עשה סוד מהעניין ושלדעתו, החיילים האחרים ידעו על כך. אלא שכל החיילים האחרים שהובאו לעדות הכחישו כל ידיעה על המקרה. או שהחיילים שיקרו, או שההנחה של השופטת, ש"אין סודות בחברה", קורסת.


הסוגייה הנוספת לה נדרש בית המשפט היתה סוגיית הנזקים לרכוש. בית המשפט קבע שאכן נגרמו נזקים, אולם אלו נבעו מפעילות מוצדקת של החיילים – ביצוע החיפוש בבית והפיכתו מבית מגורים למוצב צבאי, תוך שימוש בריהוט הבית לשם כך. "נזקים אלה", כותב בית המשפט "כמו גם חוסר הנוחות הנגרמת מעצם פינוי הבית – ואין לי ספק כי מדובר בחוסר נוחות ועוגמת נפש גבוהים – כל אלה הם רע הכרחי המלווה את הפעילות הצבאית". השופטת מבחינה בין נזקים שכאלו לבין נזקים שאינם מוצדקים לצורך התכלית הצבאית: "ראוי להדגיש כי לו הייתי רואה בתמונות עדות להשחתה לשם ההשחתה, כפי שהיו, לצערנו, במקומות אחרים, לא הייתי מהססת לקבוע כך ולהתייחס להשחתה זו, כמו אל טענות התובעים בדבר גניבות". השופטת אינה נכנסת כלל וכלל לשאלה אם מוצדק שצבא מאורגן ומצויד כמו הצבא הישראלי יזדקק לארונות, ספות, מקרר ורכוש אחר של אזרחים, כדי למגן את חייליו. גם עצם סילוקה של משפחה שלמה מביתה באישון לילה, כשניתנות לה רק דקות ספורות להתארגנות, נתפס כדבר טבעי ומובן מאליו. והרי אילו ניתן זמן רב יותר להתארגנות, יכולים היו בני המשפחה גם לאסוף את כל כספם ותכשיטיהם, וכל המחלוקת על הגניבה היתה נמנעת מראש.


השופטת יכולה היתה לסיים את פסק דינה בסוגיית הנזק בקביעתה שהוא כולו היה נזק סביר במסגרת הצרכים הצבאיים. משמעות הדבר היא שהחיילים לא פעלו בניגוד לחוק בהשחתת הרכוש, ולפי דיני הנזיקין הקלאסיים, די בכך כדי שהמדינה לא תחויב בפיצוי על הנזק. אכן, אין זה ראוי שמשפחה פלסטינית אזרחית תישא בעלויות המלחמה של הצבא הישראלי. קיימות גם דוקטרינות משפטיות המחייבות פיצוי על נזק, כשמדובר בפעולה מוצדקת שפגעה באופן שרירותי בקורבן תמים. עם זאת, דוקטרינות אלו עדיין אינן מיושמות באופן שיטתי במשפט הישראלי.


בית המשפט בחר שלא לעגן את פסיקתו בהיעדרה של רשלנות מצד המדינה, אלא בחסינות המוקנית לה בגין מעשים המהווים פעולה מלחמתית. הפסיקה הישראלית המסורתית צמצמה את החסינות של המדינה בגין "פעולה מלחמתית" לחסינות מפיצוי בגין נזקים הנובעים מפעילות לחימה ממש – חילופי ארטילריה, למשל. הפסיקה הדגישה, שיש לבחון את הפעולה שגרמה את הנזק ולא את המלחמה המתרחשת ברקע הדברים: גם בעת מלחמה כוללת, נזקים שנגרמו מניהול רשלני של היערכות לוגיסטית בעורף אינם פטורים מפיצוי. ואילו פעולות לוחמה אינן גוררות חובת פיצוי, גם אם נעשו בעת שלום. בפסיקה הנוגעת לתקופת האינתיפאדה הראשונה, פוּתח מבחן הסיכון תחתיו פעלו הכוחות כמבחן עיקרי לאבחנה בין פעולות מלחמתיות לבין פעולות אחרות של הצבא.

בעוד שהעדים הפלסטינים מוצגים כשקרנים, החיילים הישראלים נמצאים ראויים לאמון מלא

בעניין אבו סנינה חורגת השופטת מכל האבחנות הללו. היא שמה את הדגש העיקרי על המלחמה ולא על הפעולה. היא מגדירה את ה"מלחמה בטרור" כמלחמה לכל דבר ועניין, ומתארת בלשון אמוטיבית את ה"מלחמה" שעמדה ברקע האירועים: "התקופה בה אירעו האירועים נושא הליך זה היתה תקופה רוויית טרור בארץ. מאות אזרחים תמימים וחפים מפשע נהרגו בפעולות טרור רצחניות. המדינה היתה בתקופת מלחמה שהיתה אף נוראה מכל מלחמה אחרת, באשר היא התקיימה בלב לבו של העורף – אל מול תינוקות, זקנים, ילדים ונוער, ופגיעה בכל שכבות האוכלוסייה שאינה לוחמת". בניגוד חזיתי לפסיקת העבר, השופטת גוזרת ממצב המלחמה (כהגדרתה) לאופי המלחמתי של הפעולה: "במצב דברים זה, פעולות שננקטו על ידי כוחות הביטחון, כדי לעצור את גל הטרור המשתולל, היו פעולות במסגרת מלחמה לכל דבר ועניין".

ובאשר למבחן הסיכון – במסגרת התיק הנוכחי קשה היה לטעון שהחיילים היו נתונים בסיכון ייחודי, ודאי לא בסיכון מהסוג המאפיין מלחמה. לא הוכח אף ירי בנשק קל לכיוון הבית-המוצב בכל עשרת ימי השהייה של החיילים בו, גם לא התקפה בנשק קר או באבנים. מקל וחומר, שלא היו במקום קרב או חילופי אש ארטילרית. בית המשפט קובע בעניין זה, כי די בפוטנציאל של סיכון, ולאו דווקא בכזה הכרוך בפעולה עצמה: די שהפעולה נעשית כדי להגן על אוכלוסייה אזרחית, אשר לה נשקף סיכון, כדי שיתקיים מבחן הסיכון והפעולה תיפול תחת ההגדרה של פעולה מלחמתית.


את פסק דינה מסיימת השופטת אביב בנזיפה במוקד להגנת הפרט, שסייע בהגשת התביעה: "ראוי היה לו, לגוף זה", כותבת השופטת "שיבחן טוב יותר את הפניות אליו, כדי שלא ימצא את עצמו במצבים מביכים כגון זה, וכדי שלא יהווה גורם המעודד תביעות סרק וניסיונות מרמה". נזיפה זו נראית שלא במקומה נוכח הבקיעים העמוקים שחורצים שתי וערב את פסק הדין, ובייחוד נוכח הפזיזות שבה תרגם בית המשפט את חוסר האמון שלו בגרסת התובעים לקביעה עובדתית, לפיה הם נדברו ביניהם לקנוניית שקר.



עו"ד יוסי וולפסון
המחבר הוא עורך-דין ופעיל לזכויות אדם ובעלי-חיים אחרים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט.


[1]
CC 8811/04 (Jer.) Abu Snineh. v. State of Israel (2009), judgment of November 9, 2009.
מסמכים קשורים