המקרה המוזר של השופט בדימוס שלמה ברעלי מדגים כמה עמוק מעורבת מערכת בתי המשפט הישראלית בפרויקט הסיפוח של ישראל בגדה המערבית.
תחילתו של הסיפור בשני כלבים שטיילו ללא רצועה – כך לפי הטענה – בהתנחלות מעלה אדומים ביולי 2006. איננו יודעים מה היה בדיוק החשד כלפי ברעלי, אבל לצורך העניין נניח שהכלבים – כלביו, ושמדובר היה בטיול ערבית נינוח של הפנסיונר עם זוג כלביו. היה זה אולי טיול תמים לכאורה בעולם הממשי, אבל בעולם המשפטי היתה זו ראשיתה של תסבוכת.
תארו לכם אולם דיונים בבית משפט, בית המשפט השלום, בלב ירושלים המערבית. ישראל. האולם הוא אולמה של שופטת ישראלית, היושבת בבית משפט זה דרך קבע. באולם נמצאים גם תובע ונאשם. התובע הוא ודאי עו"ד ישראלי; הנאשם אף הוא ישראלי – למעשה, שופט ישראלי בדימוס. הנכנס לחדר ידמה לעצמו ודאי שהנאשם חשוד בעבירה על חוקי מדינת ישראל. אשליה. מבחינה משפטית לא מדובר בבית המשפט בירושלים: השופטת דנה בתיק בכובעה כשופטת של בית המשפט לעניינים מקומיים בקריית ארבע. לא מדובר בבית משפט של מדינת ישראל: קיומו הוא מכוח צו צבאי עליו חתם מפקד צבאי, שיונק את סמכויותיו מדיני הכיבוש שבמשפט הבינלאומי. פורמאלית, מינויה של השופטת לדון בתיק אינו מכוח החלטת הוועדה למינוי שופטים, אלא בהתאם להסמכה של המפקד הצבאי. התובע אינו מייצג את היועץ המשפטי לממשלה (כמקובל בתיקים פליליים בישראל), אלא את מפקד כוחות הצבא הישראלי בשטחים. והחוק לפיו מתנהל המשפט, ככל הנראה חוק עזר של עיריית מעלה אדומים, לא התקבל מכוח סמכות שהוקנתה לעירייה על ידי הכנסת, אלא מכוח סמכות שהקנה לה המפקד הצבאי. למעשה, לא פעם דנים בתי המשפט המקומיים בשטחים, ששופטיהם ישראלים, בעבירות מכוח החקיקה הירדנית!
כיצד התגלגל טיול הערבית התמים לתקרית בה מפקד צבאי מעמיד לדין בירושלים שופט ישראלי בדימוס?
ובכן, פקח של עיריית מעלה אדומים כתב דו"ח כנגד מר ברעלי, והטיל עליו ברירת קנס בגין שוטטות של הכלבים ללא רצועה וללא זמם. ברעלי הגיש בקשה לביטול הדו"ח, והנושא אמור היה להתברר בפני בית המשפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים. מכל בחינה המקרה נראה כמו כל מקרה אחר שעשוי היה להתברר בפני מערכת המשפט הישראלית. העבירה בחוק העזר אינה שונה מעבירות בחוקי עזר בעיריות אחרות; מנגנון הטלת הקנס זהה לזה שבכל מקום בישראל; בית המשפט המקומי במעלה אדומים מופיע ברשימת בתי המשפט הישראליים שבאתר מערכת בתי המשפט הישראלית; והשופטים היושבים בו הם שופטים ישראלים, שמונו לתפקידם בידי הוועדה למינוי שופטים, הפועלת בהתאם לחוק הישראלי. כל המעורבים, זולת הכלבים אולי, הם אזרחים ישראלים.
ובכל זאת קיים הבדל: מעלה אדומים אינה מצויה בישראל. היא התנחלות בגדה המערבית. ישראל מעולם לא החילה עליה את החוק הישראלי באופן גורף. התנהלותם של החיים במעלה אדומים לפי החוק הישראלי נעשית באמצעות מנגנונים סמויים. החשוב שבהם, לענייננו, הוא תקנון המועצות המקומיות, שהותקן לפי הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות )יהודה והשומרון) (מס' 892), התשמ"א-1981. תקנון זה, שהוא חלק מהחקיקה הצבאית בשטחים, מחיל על ההתנחלויות את החקיקה המקומית הישראלית, בשיטה של "העתק והדבק". הצבא מעדכן את התקנון מפעם לפעם, בהתאם לשינויי החקיקה בישראל. בין היתר, מייסד הצו הצבאי הזה את בתי המשפט המקומיים של ההתנחלויות, ומעניק לבתי משפט מחוזיים בישראל סמכות לדון בערעורים על החלטות של בתי משפט אלו. קצין צבאי נותן לשופטים ישראלים הסמכות מיוחדות להיות שופטים בבתי משפט אלו, שמבחינה פורמאלית כלל אינם בתי משפט של ישראל, אלא בתי משפט של השטחים.
עניינו של ברעלי אמור היה להידון, אם כן, בבית משפט ישראלי-לא-ישראלי זה. אולם השופט שאמור היה לדון בתיק פסל את עצמו, משום היכרותו עם השופט בדימוס. גם השופט השני בבית המשפט נפסל, בהיותו שכנו של ברעלי. התיק – תיק פלילי של השטחים הכבושים, נזכור זאת! – הועבר לנשיאת בית המשפט העליון בישראל, דורית ביניש, כדי שתקבע איזה בית משפט ידון בו. הנשיאה העבירה אותו לבית משפט השלום ברמלה – בלב ישראל. כל כך התרגלה מערכת המשפט הישראלית לסיפוח בפועל של ההתנחלויות לישראל, שנשיאת בית המשפט העליון לא הרהרה כנראה פעמיים בקושי שבהעברת התיק מצד אחד של הקו הירוק לצדו האחר. אבל הקושי התעורר אצל שופט בית המשפט ברמלה, השופט זכריה ימיני: זה פסל את עצמו מלדון בתיק, שכן לא קיבל הסמכה מהמפקד הצבאי בשטחים. והרי בכל זאת, מקור הסמכות לניהול התיק הוא במשפט השטחים ולא במשפט הישראלי! התיק הוחזר איפוא לנשיאת בית המשפט העליון, שהעבירה אותו למחוז ירושלים, מחוז שבשל היותו סמוך לקו הירוק, יש בו שופטים שזכו למינוי על ידי המפקד הצבאי בשטחים. אחת מהם היא השופטת מלכה אביב, שלצד היותה שופטת בבית משפט השלום בירושלים, היא גם שופטת בבית המשפט לעניינים מקומיים בקריית ארבע. אבל אוי לאותה בושה: מזכירות בית משפט השלום בירושלים, שאף היא לא היתה רגישה דיה לאותן אבחנות נשכחות בין שטח מדינת ישראל לשטח כבוש, רשמה את התיק כתיק של בית משפט השלום בירושלים. והלוא לבית משפט שלום ישראלי אין סמכות לדון בכלבים המשוטטים ללא רצועה בשטחי הגדה המערבית... והוסף לזה את מיעוט ימי השיפוט המוקצים לשופטת אביב בקריית ארבע: האם תוכל לדון בתיק שטחים זה, ביושבה בתוככי מדינת ישראל? האם בית משפט, שמקור סמכותו בחקיקת השטחים, יכול בכלל לשבת בתחומי ישראל? ומה לגבי חוק יסוד: השפיטה, הקובע שבישראל מוקנית סמכות שפיטה רק לבתי משפט שהוקמו בחקיקה ישראלית?
השופטת אביב אחזה את השור בקרניו. היא הורתה על שינוי רישומו של התיק, כך שיירשם כתיק של בית המשפט לעניינים מקומיים בקריית ארבע. היא דחתה על הסף את כל הטענות המקדמיות. היא הורתה על קיום הדיון באולמה שבירושלים, כשהיא יושבת בכובעה כשופטת של בית המשפט לעניינים מקומיים בקריית ארבע. מכל בחינה מהותית קשה לומר שלא צדקה: טיולם החופשי של שני כלבים לא הצדיק את כל הסאגה המשפטית של טלטלת התיק משופט לשופט עד אין קץ.[1]
ועם כל זאת, הפרשה משאירה טעם משונה. היא ממחישה עד כמה היטשטשו הגבולות בין שטחי ישראל לשטחים הכבושים, ועד כמה בתי המשפט הישראליים התרגלו להתנהל ללא גבולות ברורים לשטח הסמכות שלהם. הקו הירוק אינו אלא אילוץ פורמאלי, שמנגנונים ממנגנונים שונים יוצרו כדי להעלימו משגרת החיים הישראלית, משני צדדיו. במקרים נדירים, כמו בעניינו של ברעלי, מתגלה ליקוי בפעילות המנגנונים האלו – אבל גם ליקוי זה בא על תיקונו בידי שופטת, שאינה מוכנה להיכנע לפורמאליזם דקדקני. המציאות היא מציאות של החלה גורפת של המשפט הישראלי על המתנחלים הישראלים בשטחים ועל שטחי ההתנחלויות. מעמד השטחים כשטח כבוש בשליטה צבאית הופך בהקשר זה לבדותה גמורה, שמתחילה ומסתיימת בכינויו של התובע (המפקד הצבאי ולא מדינת ישראל) ובפרסום הכפול של החקיקה הישראלית בעיתונים הרשמיים של ישראל ושל השטחים. בתי המשפט הישראליים והאדמיניסטרציה שלהם פועלים בהתנחלויות כמו היו אלו חלק מישראל ממש, ושותפים שותפות מלאה בפרויקט הזה של סיפוח השטחים לישראל (ככל שמדובר בהתנחלויות ובמתנחלים), תוך שאוכלוסייתם הפלסטינית של אותם שטחים נותרת תחת משטר צבאי.
עו"ד יוסי וולפסון
המחבר הוא עורך-דין ופעיל לזכויות אדם ובעלי-חיים אחרים. בעבר עבד במוקד להגנת הפרט.
