בינואר 2007 יצאה הילדה עביר עראמין, תושבת ענאתא, מבית ספרה לקנות ממתק בזמן ההפסקה ונהרגה, ככל הנראה, מירי כדור גומי של שוטרי מג"ב והיא בת עשר בלבד. מרבית המשקל במשפט הקודם יצוק למרבה הצער במילים "ככל הנראה", שעלינו להוסיף מחמת הזהירות ומחמת העובדה שהפרשה מעולם לא הבשילה לכדי משפט פלילי. עביר ז"ל הייתה בתו של בסאם עראמין, ממקימי ארגון "לוחמים לשלום", הפעיל בארגון גם לאחר מות בתו, לצד לוחמי צה"ל לשעבר.[1]
תיק החקירה שנפתח נגד שוטרי מג"ב שירו כדורי גומי בענאתא בבוקר האירוע נסגר על ידי הפרקליטות מחוסר ראיות מספיקות להעמדה לדין. ארבע שנים לאחר מותה, דחה בג"ץ עתירה,[2] בה התבקש להורות ליועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום ופסק:
עביר נפגעה ביום 17.1.2007 סמוך לבית ספרה ונפטרה מפצעיה יומיים לאחר מכן בבית החולים. תוצאות הנתיחות הפתולוגיות הצביעו על כך שסביר כי נהרגה מפגיעת כדור גומי, אם כי לא קבעו זאת באופן חד משמעי והותירו על כנה את האפשרות, הסבירה פחות, שנפגעה מאבן שיידו תושבי הכפר לעבר ג'יפ מג"ב. שוטרי מג"ב לא הכחישו כי ירו כדורי גומי באותו בוקר, אך טענו שעשו זאת ממקום בו לא יכלו לפגוע בעביר ז"ל. מכאן משתרעת מלחמת גרסאות שהדים לה נשמעים בפסק הדין, בדבר זוויות בליסטיות, שעות קבלה בבית החולים וסתירות בין דברי השוטרים לדברי הנחקרים המעטים שנחקרו בכפר.
פרקליטות מחוז ירושלים סגרה את התיק בנימוק שאין בו די ראיות להעמדה לדין פלילי, כזה הדורש בסופם של הליכים הוכחה מעל לספק סביר. המשפחה הגישה ערר לפרקליטות המדינה, אשר לא שינתה מהחלטת פרקליטות המחוז. המשפחה הוסיפה ועתרה לבג"ץ, שהורה לפרקליטות בהחלטה חריגה לבחון את האפשרות להשלים את תיק החקירה. הפרקליטות עשתה מספר צעדים בניסיון להשלים את החקירה ולבסוף הודיעה לבג"ץ כי לא היה בידה לשפר את רמת הראיות בתיק וכי אין מנוס מסגירתו.
בין לבין, ניתן פסק דין בתביעה אזרחית שהגישו הוריה של עביר ז"ל נגד מדינת ישראל ובו נפסק להם פיצוי כספי, לאחר שנקבע כי המדינה אחראית למותה של עביר ברשלנות.[4] במסגרת פסק הדין, שללה כבוד השופטת (מחוזי ירושלים) אורית אפעל גבאי באופן חד וברור את האפשרות שהעלתה המדינה, ולפיה עביר נהרגה מפגיעת אבן, כתוצאה מיידוי אבנים שאירע באותו בוקר בכפר:
לכאורה, הפער בין התוצאות של הדיונים המשפטיים, האזרחי והפלילי, נעוץ בהבדל משפטי פשוט. במשפט האזרחי רמת ההוכחה היא של מאזן הסתברויות, כלומר יש להוכיח שגרסת התובעים מסתברת יותר (נהוג לכמת זאת ב-51%), לעומת משפט פלילי, שבו על התביעה להוכיח את גרסתה מבלי שנותר ספק סביר באשמת הנאשמים, כלומר בדרגת ודאות גבוהה בהרבה.
אלא שאין צורך בעיון מעמיק בפסק דינו של בג"ץ כדי להבין שההסבר הפורמלי-משפטי חוטא לאמת המרה; הפער האמיתי בפרשה זו אינו בין רמות ההוכחה הנדרשות בהליך זה או אחר, אלא בין תיק החקירה כמות שהיה לתיק החקירה שיכול היה להיות, אלמלא הייתה עביר ילדה פלסטינית מענאתא.
מפסק הדין עולה כי לא נפתחה כלל חקירת משטרה, על אף שהמקרה היה ידוע לאנשי מג"ב שפעלו בכפר באותו בוקר. רק פנייה מטעם המשפחה, יומיים תמימים לאחר האירוע, הובילה לפתיחת תיק במשטרת מחוז ש"י. משמע, אלמלא פנייה זו, פרשת מותה של עביר כלל לא הייתה נחקרת, ממילא לא הייתה מובאת לידיעת הציבור וודאי שלא עולה לכותרות. המדובר היה בפרשה עלומה נוספת, המתרחשת רחוק מן העין ורחוק מן הלב, והיא, לפחות על פי תוצאת הדיון האזרחי – תוצאת התנהגות רשלנית ופושעת של שוטרים נושאי נשק סמוך לבית ספר בשעת ההפסקה.
מפסק הדין עולה, כי "חלק מהשוטרים דיווחו על תשאול בעל-פה שנערך להם על ידי מפקד הפלוגה שלהם, אך ממצאי תחקיר כזה או אחר שנערך בקרב גורמי היחידה לא הועברו למשטרה ואינם מצויים בתיק החקירה".[6] קשה להעלות על הדעת פעילות משטרתית (שאיננה בכפר פלסטיני) המסתיימת במות ילדה ונחקרת בתחקיר פנימי שאיש לא טורח להעלות על הנייר.
מפסק הדין עולה, כי שיחזור האירוע נערך שבוע ימים אחרי ההתרחשות וכי רק בחלוף שישה חודשים תמימים, דיווח השוטר שערך שיחזור לחוקרים, כי לא ניתן עוד למצוא כתמי דם במקום. המעיין בכתב העתירה למד גם, שלאחר מותה של עביר ירד בענאתא גשם שוטף, שמחק מן הכביש את סימני הצמיגים של ג'יפ מג"ב ואת כתמי דמה של עביר.[7]
כאילו אין די בכך, רשומות הקשר מן האירוע נמחקו מבלי שהמשטרה או התביעה עשו בהן שימוש. קליע גומי שנמצא במקום בו נהרגה עביר הובא למשטרה על ידי עורך דינם של העותרים, אך מכיוון שלא נמצא בזירה סמוך לאירוע, במסגרת חקירה משטרתית, לא יוּחס לו ערך ראייתי. בג"ץ, שהיקף ביקורתו על העמדה לדין בגלל חוסר ראיות נחשב באופן מסורתי למצומצם, ציין כי:
בג"ץ הוסיף וביקר את החקירה, שאימצה באופן גורף את עדויות השוטרים, שלא חקרה את הפתולוגים כיאות ולא טרחה לבדוק את גרסתן של חברותיה של עביר, שהיו עדות לאירוע.
קשה לקרוא את פסק הדין מבלי להתרשם שמבין השורות עולה כשל ערכי ומערכתי חמור של הרשות המבצעת. כשל שלא נותר ברמת השטח בלבד, אלא ממשיך ופושה בדרג החוקר ואולי גם בתובע. כך מציין בג"ץ בקשר לצו שהוציא הוא עצמו להשלמת החקירה (לאחר העתירה):
קשה גם להידרש לפרשת מותה העגום של עביר עראמין מבלי להתייחס להקשר הרחב יותר, והוא הוויתור של ישראל על אחריותה ומחויבותה המשפטית והמוסרית לפעול בנעלי הריבון בשטח כבוש מעבר לחומת ההפרדה. מבחינת המשפט הבינלאומי, מדינת ישראל אינה יכולה להתנער מאחריותה לפעול לטובת התושבים בכפרים ובשכונות הירושלמיות הנמצאים מעבר לחומת ההפרדה, כגון שועאפט וענאתא החדשה.
ראש השב"כ לשעבר, שאין לראות בו פעיל שמאל רדיקלי, יובל דיסקין, התייחס בינואר 2011 להפיכתם של איזורים בצפון ירושלים לשטחי הפקר עירוניים, אליהם אמנם נכנסים ג'יפים של מג"ב – אך אין בהם כל מעורבות שלטונית אחרת, מרמת שירותי התברואה ועד לפונקציות שלטוניות חיוניות הרבה יותר.[10] כך גורעת ישראל משטחה חלק מתושביה ותושבי בירתה וממילא מתנערת מכל אחריות כלפיהם. הם הנמצאים "שם", מצטרפים לכל שאר הנמצאים מעבר לגדר וממילא לא היו מעולם חלק מן ה"אנחנו", שזכאים לבריאות, חינוך, רווחה. ולחיים כמובן.
פרשת מותה של עביר עראמין קיצונית בנסיבותיה ובתוצאתה הקשה. מותר להניח שאם זהו הטיפול המערכתי שלו זוכה פרשה כה קשה, הדברים חמורים שבעתיים בעבירות שאינן מסתימות בקיפוח חיי ילד. ניתן רק לשער את עולם הפשעים המתרחשים וחולפים אחר רגע ולעולם אינם מובאים לחדר חקירה או אולם משפט, אך הם ממשיכים להשפיע על חיינו ועל האופן בו אנו רואים (או שמא לא רואים) את הסכסוך.
האם ניתן היה לפסוק אחרת? לקראת תום פסק הדין, תחת הכותרת "סיכום", בוחרות שופטות ההרכב לצטט דווקא את שופטת בית המשפט המחוזי, שפסקה נגד המדינה בתביעת הרשלנות האזרחית:
סיכומו של דבר, שופטות בג"ץ נטו להתרשם בדרך דומה להתרשמותה של שופטת המחוזי, אך הן לא מצאו בתיק החקירה הפגום די ראיות כדי להצדיק את התערבותן, שהיא בגדר חריג בנושאים של העמדה לדין פלילי. במילים אחרות, ייתכן שניתן היה להגיש כתב אישום, אך משלא הוגש כזה ומשמדובר בתיק חקירה בעייתי, בג"ץ לא יתערב ויסתפק בנזיפה ברשויות הסוררות ובהבעת תקווה שהערותיו יילקחו בחשבון להבא.
את טענת העותרים, לפיה ניתן להורות למדינה להעמיד את השוטרים לדין בעבירה פחותה מהריגה – גרימת מוות ברשלנות או הפרת הוראות הפתיחה באש, פטר בג"ץ כמעט מבלי שדן בה.
פרופ' רות גביזון, בספרה "שיקול דעת מינהלי באכיפת החוק", מציינת:
ירים נא את ידו מי שסבור כי הצדק נעשה.